יצא העלם בהיר העינים והשיער מבית הוריו והוא עמוס על כתפיו הגבוהות והעדינות שק מטלטליו. חפז העלם להתלוות לשיירה, הבטיח לחזור ולא חזר.
נכה רוח ומלא געגועים יצא העלם ממעונו ולא חזר עוד, ומיטת עלומיו עומדת ריקה ועלובה. עוד חום הילדות וחלום נעורים גנוזים בתוכה
מיהר העלם לרוץ ארחו לקראת המערכה. לבו נבא לו רעה, אבל יצא, כי גורל עמו, העלוב, לעיניו.
יצא העלם להכות באויבי עמו כי רבו יפל שדוד בעצם עלומיו. ולא חזר עוד לבית הוריו, הספוג חיי עלומיו של שבע עשרה שנה, המלאים סבל וצער, לימוד ועיון , תום ואהבה, המיה חרישית של רגשות ושאיפות.
יצא העלם בהיר העינים והשיער, תמים הלב והצנוע, יצא ולא חזר עוד. מאז פנה זיו הבית ונתרוקן תוכנו וצללי שממון מהלכים על הכתלים.
בני עודד! אינך מחייך בעיניך הבהירות והפקחיות לדברי אבא זקן ונלאה.
אשר בן-ישראל