לזכרם של ילדינו היקרים שמואל אונגר, ברל'ה רייניס ואיתמר שמואלי.
ההורים העפילו אל ההר והילדים גדלו והתחנכו במרחבי הטבע. רוח ההרים הצחה שליטפה את ראשיהם הצעירים והנוף היפה שהרהיב את עיניהם עיצבו את אופים. שלושתם למדו בבית הספר בנוה-שאנן ושלושתם מצאו את מקומם המתאים בחיי החברה הצעירה בשכונה. נער נער ואפיו המיוחד לו. לא בדרך מחשבה אחת הלכו ולא בתנועת נוער אחת מצאו מקומם, אך שלושתם קשרו את עתידם בחיי עמל ועם תנועת העבודה. שלושתם היו בין חניכי חברת החשמל בה עובדים גם הוריהם. כרוב ילדינו בחברת החשמל, אף הם עברו עליהם ימי חניכותם תוך משברים נפשיים, תוך מלחמה מתמדת על זכותם ליחס כבוד מצד המבוגרים, ותוך מאמץ להסתגל לרוח השוררת במחיצתם. מצד אחד גדול הרצון ללמוד מקצוע ולרכוש ידיעות בתקופה קצרה ככל האפשר, ומאידך ההכרח להיות רק שליח, רק רץ בענינים פעוטים. אך בעומק לבם מתרקמות תכניות לחיים חדשים, הליכה להכשרה ולמרחבי ההגשמה.
גם בבית אין הבנה מספקת למשאת נפשם כי קשים חבלי הפרידה. השיחות עם ההורים מכבידות ומרפות ויש צורך להתגונן בעקשנות, לפעמים גם להמרות את פי ההורים האהובים. מיום ליום הולכים ונובטים ניצני חזון ההגשמה שניטע בדם הבנים על ידי ההורים עצמם, כי הולכים הבנים לקיים ולהמשיך חזון הוריהם.
ובהגיע תורם לצאת להגשמה, לא כנתבע הולך כל אחד מהנערים לקראת יעודו. מתוך בחירה חופשית, מתוך רצון עז ליצירה עצמית, מתוך תחושת המגע עם האדמה והחברה מפלס לו כל אחד את דרכו.
בכפר גלעדי אנו מוצאים את שמואל אונגר, במעוז את ברל'ה (דב) רייניס ומעבר לכנרת, בעין גב, את איתמר שמואלי. ובבוא ימי המבחן הגדול והנערים נדרשו לקחת רובה ליד ולנדוד במרחבי ארצנו לשמרה ולגונן עליה, לא נרתעו, לא היססו. אמיצים היו, איש איש על משמרתו.
בערבות הנגב בשמירה על צינור המים, מקור החיים, נפל שמואל אונגר.
בהרי הגליל על צוק סלע, בהגינו על הגבול הצפוני, נלחם עד לרגע האחרון של חייו ברל'ה רייניס.
בשדות משמר הירדן, בזנקו אל מול אויב שפלש ממזרח, נפל איתמר שמואלי.
כה צעירים היו במותם. יהי זכרם ברוך, והיו בנינו הבאים אחרינו ראויים לקרבן חייהם.
ז. בני