כאשר נפל בן-דודו יהודה ליטמנוביץ אשר אהבו והוקירו, כתב:
כפר גלעדי 10.5.47
דודי היקרים!
זועזעתי קשות בהיודע לי דבר הבשורה הזאת. קשה לי לכתוב. קשה לי להתרכז מפני שאיני מאמין, איני יכול ואיני רוצה להאמין. מציאות מרה היא, מרה לעמנו, מרה למשפחתנו, מרה לכם דודי היקרים. הנחמו דודי היקרים, כי למען העם נפל יהודה.
למען שלומו, למען קיומו, למען המשיך בבנית הארץ ובגאולתה. מלחמה לעמנו, מלחמה קשה וארוכה. דם רב אבד לנו, אנו נלחמים בשארית כוחנו, עוד נמשיך לסבול אבידות. דרך לא קלה עלינו לעבור עד אשר נשיג מטרתנו.
יהודה היוה חוליה במלחמתנו: המלחמה בפורשים. ועליכם דודי להתגאות בכך, כיון שנתתם גם אתם קרבן למען שלום העם.
קשה לי להתנחם על יהודה היקר לי. אולם זוהי המלחמה: במלחמה נופלים קרבנות. קשה היא דרך זו, אבל אחרת אין.
רגש של גאוה תוקפני ויחד עם זה שנאה גדולה לחבר הפושעים והרוצחים של אצ"ל. ובי נשבעתי, כל עוד אחיה עלי אדמות לא אשקוט ולא אנוח עד אם לקחתי נקמתו.
טוב למות בדרך אשר בחר לו יהודה היקר.
הנחמו דודי היקרים. עוד בוא יבוא יומנו הגדול, יום הנקם והשילם לכל אויבינו. עוד יבוא השלום. לא נדע עוד מלחמה, עוד תשוב הארץ לחיים נורמליים והכל כדאי למען הדבר הזה.
זכרו את מצב האומה כיום. זכרו למען מה נפל יהודה, זכרו הכל ומצאו נחמה ללבכם. יהא זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה.
שלכם בתנחומים שמואל