אלבום תמונות
במדי צבא, גבוה חסון, שזוף, בידך האחת התרמיל הצבאי, לימינך חברתך – כך עמדת לפני הדלת: "הולכים אמא!". נשיקה חטופה, "לך בשלום ותחזור בשלום", כך עזבת את הבית – ולא חזרת עוד. כך נשארת חרות בזכרוני וכך אתה עומד לנגד עיני.
בימים ללא מנוחה, בלילות ללא שינה, משתדלת אני לתאר לעצמי איך נראית כאשר הכדור הרצחני פגע בך, מה היתה דמותך כאשר הביאו אותך למנוחת עולמים. אינני מסוגלת – אני רואה אותך תמיד חי, פעיל, תוסס, צוחק. אך נכנסת הביתה – וכל פינה התחילה לחיות ולשמוח לבואך. ופתאום הכל נדם...
כאשר המיילדת הודיעה לי שילדתי בן, מה גדולה היתה שמחתי ושמחת אבא. הבאנו אותך הביתה, התפתחת וגדלת לתינוק בריא, שמח, התעוררת עם צחוק בעיניים וכך גם הלכת לישון.
בן שלוש היית כאשר פרצה מלחמת השיחרור. התחילו הפצצות מן האויר, ריצות למקלט. אבא בצבא, אזעקות בלילות, הייתי צריכה להעיר את אחותך ואותך, להוציא אתכם מן המיטה החמה ולרוץ למקלט. ואז, כאשר השכבתי אותך לישון ואמרתי לך "לילה טוב", הוספת לזה "בלי אזעקות ובלי הפצצות". המלחמה נגמרה, גדלת, כבר קראת בעצמך לפני השינה, כיבית בעצמך את האור, אבל הברכה "לילה טוב בלי אזעקות והפצצות" עוד נמשכה. זאת היתה תפילתך ותקוותך, עד אשר פרצה מלחמת ששת הימים.
סלח לנו אבי, שאין אנו כותבים דברים לזכרך. מתקרבת השנה השלישית מאז הלכת ולא חזרת. הכאב הוא כה גדול שאין בכוחן של מילים לבטא אותו. היית לנו בן וחבר מסור וכל כך הרבה תקוות תלינו בך – ועכשיו נשארנו גלמודים ושכולים לעד.
ההורים