טוראי עובדיה מרימי ז"ל

היה זה ביום שני 23.12.57 בשעת אחר-הצהריים, עת קבלנו ידיעה טלפונית על המקרה המזעזע.
יצאנו מיד למקום האסון. בתור מדריך הגרעין הצטרפתי למפקד היחידה. עובדיה היה כבר בטיפולו של חובש הפלוגה, נראה חיוור, יגע, אך שולט, יוצא מן הכלל, על קור רוחו. כאבים חזקים תקפוהו ונעצו את צפרניהם בגופו המוצק. הוא היה אז במלוא ההכרה ועמד בו הכח לדבר אתנו. ביקש שנעזור לו - ביקש לחיות.
התמסרותו הגדולה של המג"ד ומהירות פעולתם של חבריו במקום מנעו מהפצועים טלטולים מיותרים והקלו עליהם במצבם הקשה. לא תיארנו לעצמנו שהמוות פרש את כנפיו ואיים על חייו הצעירים של עובדיה.
הצלת חייו לא היתה עוד נתונה בחיי אנוש. בבאר-שבע, היה חלש מאוד - בדרך השתדלתי לעודד אותו, אך הוא אדיש, לא מגיב - הרגשתי היתה קשה. כעבור דקות הכניסוהו לחדר-הניתוחים, אני נפרדתי ממנו. עובדיה התאושש ועורר בלבי זיק של תקווה, הוא נפנף בידו אלי ואמר: "אני מודה לך בעד טיפולך, אבל להורי אל תודיע - אפשר נמנע מהם צער..."
לא תיארתי לעצמי שאלה יהיו דבריו האחרונים. האמנתי חזק שהרופאים יעזרו לו והוא יחיה. אך הגיעתני הבשורה המזעזעת ואנו המומים.
עובדיה מירימי איננו בינינו וקשה להתנחם.
זכרו יהיה צרור בלבנו לעד.

חיים אנגלסברג