קורות חיים
בנם הצעיר של ג'נבייב ומישל. נולד ביום כ"ט בתשרי תשס"א (28.10.2000) בעיר מונפלייה בצרפת. אח לקלואי.
ולנטין (אלי) גדל והתחנך במונפלייה. היה תינוק פעלתן שלא ישן הרבה. גדל להיות ילד שובב, חסר סבלנות, שנמצא כל הזמן בתנועה. את התזזיתיות שלו ניתב לתחומים חיוביים, כמו לימודים ותחביבים, וגם לעזרה לזולת: מילדות סייע לסובבים אותו ופעל למענם. היה ילד אהוב, שהקרין סביבו אור וחמימות, וחיוך תמידי נסוך על פניו.
בנערותו בלט בחוכמתו ובכישרונותיו, והרשים את הכול בידע הכללי שלו, בזיקה שלו לתרבות ובנימוסיו הטובים. הקפיד על מראה חיצוני מסודר ועל סגנון לבוש משלו, ואהב לבחור לעצמו בגדים יפים.
השאפתנות שלו, והרצון להתבלט ולהצטיין, הובילו אותו להשקיע ולהצליח בכל עיסוקיו. ניחן ברצון ללמוד, להתקדם ולשלוט בתכנים מגוונים.
אהב לעסוק בפעילות ספורטיבית ושמר על כושר גופני. למד בין השאר שחייה, ירייה בחץ וקשת ואת אומנות הלחימה טקוואנדו. הצטיין גם בריצה.
עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון נרשם ללימודי משפטים. בשנה הראשונה ללימודיו זכה במקום השני בתחרות טיעונים, המתקיימת במתכונת של משפט מבוים, הישג שאף סטודנט מתחיל לא הגיע אליו אי פעם באותה אוניברסיטה. המוטו שהנחה אותו היה "ניתן להגן על כל אדם". האידיאולוגיה הזאת, אמרה אימו, יכלה להפוך אותו לעורך דין מצליח בעתיד.
במונפלייה שבה גר יש קהילה יהודית קטנה, אך הוריו לא היו חברים פעילים בה, וכך גדל וגיבש לעצמו זהות צרפתית, ועם זאת היה חצוי בקרבו. כבר כילד בן שבע הציב בחדרו את דגל ישראל, וככל שהתבגר שאף לעלות לארץ ולחיות בה. "הוא הרגיש שרק בישראל יהיה מאושר", אמרה אימו.
כשהוצע לו במהלך לימודיו באוניברסיטה להשתתף בפרויקט "תגלית", סיור בן עשרה ימים באתרים מרכזיים בישראל, שנועד לצעירים יהודים מכל העולם, ראה בכך מסע של התגלות וצעד מכריע במציאת זהותו.
הרב איתן פיזון, רב קהילת "שורשים" בירושלים, ומי שהיה מורה הדרך של הקבוצה שאליה שובץ בסיור, סיפר: ״הוא היה צעיר מלא חיים, כל כך נחמד ועם חיוך ענק. הוא התפעם מכל אתר ואתר שביקרנו בו בארץ. היו לי איתו הרבה שיחות במהלך המסע. הוא התעניין ושאל המון שאלות. הביקורים בכותל המערבי, ב'יד ושם' ובהר הרצל נחשבים לחוויות הכי חזקות ב'תגלית'. בשבילו הביקור בהר הרצל היה חזק במיוחד".
בהר הרצל גמלה בו ההחלטה לעלות ארצה כדי לבסס את שורשיו היהודיים ולהתגייס לצה"ל כדי להגן על עם ישראל. שם גם קבע כי אינו רוצה להיקרא בשמו הצרפתי ולנטין אלא בשמו היהודי. הוא כתב בעברית לרב פיזון: "קוראים לי אלי ואני הולך לגור בישראל".
אלי חזר לצרפת, השלים את לימודי המשפטים ועלה לארץ בתחילת שנת 2022. כשהגיע ידע מילים אחדות בעברית, ובתוך שלושה חודשים אינטנסיביים, עם תשוקה עזה להשתלב בצבא ובחברה הישראלית, שיפר את שליטתו בשפה העברית לאין ערוך. "כולם היו בהלם שהוא למד עברית כל כך מהר", אמרה אחותו.
ביום 8.5.2022 התגייס לצה"ל במסלול מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). לאחר קורס ב"מחו"ה אלון" (מרכז חינוך והשכלה ע"ש יגאל אלון) בגליל התחתון, ביקש להשתלב באחת מיחידות העילית, בהמשך שובץ כלוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים ועבר טירונות.
לרגל טקס סיום "מסע הכומתה" בפברואר 2023 הגיעו לביקור אימו ואחותו מצרפת. סיפרה אחותו: "הוא היה כל כך גאה. הבנתי אז מה הצבא עשה בשבילו, והבנתי עד כמה הוא אוהב את ישראל. היו לו הרבה חברים וחברות. הוא אמר לי, 'אם תהיה מלחמה בישראל, אני אילחם בשביל ישראל'".
אלי היה חייל מוערך מאוד בפלוגה. כמו כן בלט בכושרו הגופני, ובתחרות ריצה גדודית הגיע ראשון. למרות היותו מתנדב חו"ל וזכאי לשירות מקוצר של שמונה-עשר חודשים, בחר להמשיך לשירות מלא.
בהיותו חייל בודד, התגורר עם עוד כמה חיילים בדירה מטעם "המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין" בהרצליה, ואומץ בידי משפחה מקומית. בהמשך שירותו הצבאי אומץ על ידי משפחה מהיישוב נטע במועצה האזורית לכיש. סיפר הושע: "אלי הגיע אלינו בפעם הראשונה בשמחת תורה, בדיוק שנה לפני השבת השחורה. התחברנו מייד. התאהבנו בו, והוא התלהב מהרעיון שעכשיו יש לו משפחה. הוא ממש הפך להיות חלק מהמשפחה".
אלי אמור היה להשתחרר בנובמבר 2024, וכבר החל לתכנן את לימודיו לתואר שני באוניברסיטה ואת המשך דרכו באזרחות. סיפרה אימו: "הוא רצה להגן על המדינה ועל אזרחיה, ולאחר מכן לבנות את חייו, להקים סטארט-אפ, ולהיות חלק מהחברה הישראלית".
"הוא היה בחור עם שאיפות מטורפות", סיפר אבידן, שבעצמו סיים שירות כחייל בודד וליווה את אלי מטעם עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים". "תמיד שאף למצוינות ולהגיע להישגים גדולים. הייתה לו מוטיבציה יוצאת דופן".
אימו סיפרה שהשנתיים שחי בישראל היו המשמעותיות והשמחות ביותר בחייו. כשביקרה אותו בראש השנה תשפ"ד, רצה לקחת אותה "למקום הכי יפה בארץ", במילותיו. כשהגיעו להר הרצל אמר לאימו שזה חלומו, להיקבר שם ליד כל גיבורי ישראל.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותה שבת שהו אלי וחבריו לפלוגה בבסיס "נבי מוסא" במדבר יהודה. הם הוזעקו מוקדם בבוקר לסייע לקיבוץ בארי ומיהרו לשם במסוק. כמה קילומטרים מהקיבוץ נפגע המסוק מטיל נ"ט שירו המחבלים. הטייס הצליח להנחית את המסוק במושב כפר מימון וכל הצנחנים שהיו בו, ובהם אלי, נחלצו בשלום. באותו זמן ניהלה כיתת הכוננות של המושב חילופי אש עם מחבלים בסמוך לגדרות. הלוחמים נתקלו במחבלים שהתארגנו להתקפה בשדות הסמוכים, הצליחו לחסל עשרות מהם ובכך מנעו את חדירתם למושב.
הפלוגה המשיכה ברגל, מרחק של שלושה קילומטרים, עד קיבוץ בארי, וכשהגיעו ליעד הצטרפו ללחימה הקשה. אלי היה בחוליה הראשונה, סיפר חברו הטוב ג'וש, גם הוא עולה מצרפת. "לאחר כמה שעות שבהן לחמנו כדי להשתלט על שני בתים מלאים מחבלים, יצאנו לכיוון בית שלישי שגם עליו היה צריך להשתלט". אלי וג'וש הציעו להיכנס מהדלת האחורית. התברר שהחלטה זו הצילה שבעה חיילים, מכיוון שהדלת הקדמית הייתה ממולכדת בחומרי נפץ. אלי נכנס ראשון בדלת האחורית וג'וש אחריו. מחבל חיכה להם שם בנשק שלוף וירה לעבר שניהם. אלי נורה בראשו וג'וש נורה בגופו. מסוקים פינו אותם לבית החולים.
ג'וש הודיע למשפחתו של אלי שבנם פצוע קשה, והם התקשרו לבתי החולים בארץ כדי לברר פרטים על מצבו. כשלא הצליחו לאתרו, החליטו לטוס לישראל. כשהגיעו לביתם של קרובי משפחה בשכונת רמות בירושלים, חיכו להם שם רופא וקצין כדי לבשר את הבשורה המרה.
סמל ולנטין (אלי) גנסיה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים ואחות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
שר הפנים, משה ארבל, החליט לממש לראשונה את חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מערכות ישראל, התשפ"ד-2023, שעבר בכנסת בקריאה שלישית ב-15.11.2023. בטקס שהתקיים במשכן הכנסת ב-4.1.2024 הוענקה תעודת אזרחות כבוד לחלל צה"ל ולנטין (אלי) גנסיה, שטרם השלים את הליך עלייתו לארץ. אמר השר: "המחויבות שלנו כמדינה לזכור ולהוקיר את הגיבורים שמסרו את נפשם עבור מדינת ישראל באה לידי ביטוי בחוק למתן אזרחות כבוד עבור חללי צה"ל שטרם השלימו את הליך העלייה ונפלו על הגנת המולדת. ממשלת ישראל מרכינה את ראשה לכבודו ולזכרו של ולנטין אלי גנסיה הי״ד ומחבקת את המשפחה ביום הזה עם הענקת תעודת הזהות הישראלית לגיבור ישראל. עם ישראל חי".
אימו קיבלה בשמו את תעודת הזהות הכחולה ואמרה: "יש בערב הזה נחמה וגאווה גדולה לבן שלי ולמדינת ישראל. אני גאה גם בעצמי שהלכתי כברת דרך עד הסוף בשבילו, בשביל שהחלום שלו יתגשם. אני מודה על זה, ובכלל מודה לעם ישראל שמגלה ערבות הדדית, וכל אחד מביא ותורם את חלקו. בעיר שלי בדרום צרפת אני מרגישה בודדה, ופה יש לי רשת תמיכה גדולה".
הוסיפה אימו: "אלי הציב לעצמו מטרה אחת שנתנה משמעות לחייו: להציל כמה שיותר אזרחים ולמנוע מהמחבלים לחדור ליישובים באזור. הוא ידע מה מטרתו, ושם דבר לא הסיט אותו ממנה. הוא פעל באופן הירואי".
ספדו לו אנשי "המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין": "ליווינו אותו בעיניים נוצצות ובהתרגשות גדולה ללשכת הגיוס, התפללנו וייחלנו שרק ישוב אלינו הביתה בשלום, וכעת אנו נאלצים ללוות אותו בדרכו האחרונה. הילד המדהים, בעל החיוך הנצחי והאנרגיות הטובות, שתמיד דאג לעשות טוב על הלב לכל מי שסביבו, איננו עוד".
ספדה לו ידידתו טל: "אלי שלנו, אלי שלי, אח שלי. אלי הגיבור, החייכן, הנדיב, החייל. אלי שעלה לארץ בלי היסוס ובלי פחד, שמייד התגייס לשמור ולהילחם עליה באהבה ובמסירות שלא פגשתי בחיים. אני אוהבת אותך, אלי שלנו, ואני יודעת שגם אתה אותנו. לא הפסקת לרגע להגיד לנו את זה. כאילו יכולנו לשכוח".