אלבום תמונות
עם הרוח הנושבת והדמעה הזולגת כותב אני על אבא.
אבי היקר! נרצח בדמי ימיו השאיר אותנו כואבים ועצובים. קשה עלי הפרידה מאבי, מאז היוודע הרצח מהלך אני בין הבריות מחפש חום את אבי.
כמו בחיים, גם במוות לא נפרדנו. שמחת החיים שהייתה בי נקברה גם כן.
סיפור טרגדיה או חלום רע שהתחיל במשפט "אביך נהרג בפעילות מבצעית" ממשיך בתמונת אימי השבורה, רעשי מטחי הכבוד ו"אל מלא רחמים" רק הפנימו בתוכי את הידיעה שלא אראה את אבא יותר. הסיפור נמשך, החלום שכבר הפך למציאות שוחקת, הזמן שאמנם מרפא פצעים אך אינו מגליד צלקות החרוכות על ליבי.
שמחת החיים ששרתה בביתנו אבדה, האור כבה, האור שהאיר את עיניי ועיניי משפחתי נעלם, החיוך האמיתי שעלה על שפתי אחיותיי ואחיי הפכו למין חיוך מעוות. הפנים היפות והתמימות של עמית ויובל הקטנים הפכו בין רגע לכאב עמום, אך רוב כאבי הוא על אבי, אדם מופלא שעבד כל כך קשה עבורנו, שהגיע לגיל בו אמור להנות מעמלו לנוח ולקטוף את הפירות. לצאת לפנסיה לטייל בעולם כמו שציפה, לחוות את חוויות אבא שמחתן את ילדיו, את חוויות הסבא, את חוויות החיים השלמים!
זכרונות וחוויות רבות לי מאבי אותם אנצור עד ליום מותי.
כשהייתי ילד קטן למדתי מילה חדשה, "מוות", שאלתי את אבא מה זה למות, הוא ענה לי "זה לא להיות יותר", וכשראה את פניי הוסיף "איתן אל תדאג המוות רחוק מאוד מאיתנו ויגיע בעוד הרבה מאוד זמן". כשאירע המקרה הבזיק בי הזכרון כאילו זה היה אתמול, נזכרתי בפחד המשתק שהתרוצץ בתוכי "מה? לא אראה אותך לעולם". וכיום אני חי את אותו פחד משתק שהפך למציאות.
אני נזכר בבקבוק יין משובח שקניתי לאבי לפני מספר שנים, סתם בלי שום סיבה מיוחדת, אבא מאוד התרגש ואמר שאת הבקבוק הזה יפתח באירוע מיוחד בעתיד.
הבקבוק עדיין עומד, כאילו מחכה לאבא שיבוא ויפתח אותו. מה אוסיף ובמה אזכר, דואב הלב בנסיוני לשחזר את אותם הזכרונות בראשי, ולהם אצטרך ספר נפרד. הזכרון שלי מאבא מסוגר בתוכי כמו דפיו של ספר שאת תוכנו אני יודע בעל פה וחי אותו כל יום ביומו יחד עם הכאב המלווה בו.
עת אותו יום שישי, כשבוע לפני היום הנוראי התווכחנו אני ואבא, וכשבאתי לומר משהו הקשור בשנינו החלו דמעות זולגות שחנקו את גרוני. אבא שראה אמר: "כשתרגע, נדבר", הסתובב ויצא מהחדר.
לאחר מכן אמא שאלה אותי שלא בפני אבי "מה אמרת לו בחדר", שאלתי למה? וענתה שאבא נכנס לחדרו עם עיניים אדומות, כאילו הוא בוכה. אמא לא חיכתה לתשובה מכיוון שידעה את סוג הקשר שיש ביני ובין אבא.
אותו יום עבר ושבת הגיעה, בילינו אותו ביחד. הרכבנו את המערכת לרכב החדש שקנה לי אבא. באותו יום כבכל יום אבא דיבר בטלפון עם המשת"פים. גם עם המחבל המתועב דיבר אבא ותפס אותו על שקר. לאחר שניתק אמר לי שזה משקר והוא מתכוון לפגוש בו השבוע וללבן את הנושא.
אני ואבא היינו חברים, סיפרנו הכל אחד לשני. בעיות אישיות, מצבים מביכים מחשבות וחששות. עם הכל הייתי מתייעץ עם אבי. בערבים, הייתי מצטרף אליו ל"הליכה", היינו מדברים, מתווכחים ומכבדים.
אבא היה נוהג לומר לי שעשה את שלו, וכעת זה הזמן שלנו שלנו להצליח, זו הייתה ההנאה שלו לראות אותנו מצליחים.
אמרת, "כשאשתחרר אקנה לי חכה ואלך לי לדוג, אנוח ואשב לי בשקט."
כשהייתי שואל אותך למה אתה לא משתחרר, אמרת לי "איך אשב בבית ואני יודע שהערבים האלה משתוללים בחוץ."
אהבה מיוחדת הייתה לי ולאבא וידענו לכבד זה את זה במעשים, אהבה כזו שלא היתה תלויה בדבר, ולכן תתקיים לעולם.
אבא היית מקור לחיקוי בשבילי, הערצתי ושבחתי אותך בכל אשר פניתי. תמיד "השווצתי" והתגאתי בפני חבריי ומכריי עליך, אבא. יצאתי לקורס קצינים בעקבותך רציתי שתהיה גאה בבנך הגדול. תמיד התפלאתי מהצניעות האופפת אותך, הפשטות שהיתה סמל חייך, אהבת האמת והישירות החותכת.
אבא, ביום האסון שאלו אותי אם ארצה לראות אותך, עניתי שלא. רציתי לזכור אותך חי, פחדתי מהתגובה שלי כשאראה שאתה לא עונה לי.
אמרו שהיית יפה, עדיין מסורק ואפילו מחייך. אני יודע שלא סבלת, הפתיעו אותך, קיבלת את גזר הדין מבלי לדעת שהוא הגיע אליך ונפרדת מהעולם כגיבור, ככתוב "איך נפלו גיבורים ואבדו כלי מלחמה".
היום אתה נח, בטוח אני שאתה נמצא במקום טוב יותר. כאן אצלנו עדיין נרצחים יום יום זקנים, נשים, תינוקות וחיילים כמוך, אבא, שמקריבים את חייהם כמוך ועדיין אין אנו רואים את הסוף לכך. נלחמת ונרצחת ע"מ למנוע פגיעה באזרחים חפים, כאבת את כאבם של אחרים, כעסת, עד כדי פגיעה בעצמך, על שלא מוצאים פיתרון הולם למצב.
המדינה איבדה נכס יקר ואזרח דואג, הצבא איבד קצין מצטיין, ואני איבדתי את אבי, האדם היקר מכל.
איך לא אשמע את קולך המוכר והדואג, קורא לי, משאיר לי הודעה: "איתן זה אבא, לא התקשרת אלי היום, תחזור אלי". האם אלו הם חיי? האם עם כאב זה נותר לי לחיות עד סוף ימיי? איך ניתן להפוך חיים שלמים לערימת אבנים ופרחים? מי יתן לי תשובות לאלו, מה אוסיף ומה אומר זאת לא אדע.
אבא אני מתגעגע אליך, אתה חסר לי מאוד.
תנוח על משכבך בשלום אנחנו כאן נשמור על המשפחה ונזכור אותך עד ליום האחרון.