* מידע נוסף
תפריט נגישות

סמל אברהם אביבי ארדיטי ז"ל

דברים לזכרו - ארדיטי אברהם (אביבי) ז"ל

שבוע לאחר נפילתו של אביבי

אביבי אחי! קשה לסכם את 19 שנות חייך על דף אחד או שניים ועוד יותר קשה להאמין שאתה לא תשוב יותר לעולם עם החיוך, הצחוק והנוכחות הכל כך חיה שלך.
היית לא רק אח אלא גם חבר טוב שלי וגם לאבא, לאמא לתמי ושולי.
כשאני אומר חבר, אני לא מתכוון לסתם מילה שמצלצלת טוב בספר זיכרון. ידעת לתת לכל אחד מהמשפחה את ההרגשה שאתה הוא החבר הכי טוב שלו. היית מספר, שואל מתעניין ומתיעץ עם כל אחד מהמשפחה בנושאים ובבעיות הכי אישיות שלך.

הקשר ביננו היה מאז ומתמיד מיוחד במינו - תמיד השתדלתי להיות האח הגדול שלך, גם להגן ולשמור עליך וגם לכוון ולייעץ בעת הצורך.

כשהיינו קטנים, תמיד בזמן מריבות היית צועק עוד לפני שהספקתי להתקרב אליך או לנגוע בך וכמובן ההורים היו צועקים על האח הגדול שמציק לאח הקטן ו"חסר הישע" (מה שבד"כ היה ההיפך) ואתה היית עושה לי את הפרצוף - ה"אכלת אותה" שלך ואני עם כל הכעס הייתי פשוט צוחק מכיוון שאי אפשר היה לעמוד בפניך.
כשהייתי מביא אותך מהמעון, הדרך שהיתה צריכה לקחת 10 דקות היתה לוקחת לנו שעה שלמה, בגלל כל הצחוקים ובגלל שהיינו נהנים ללכת ביחד ולהרגיז אחד את השני.

כשהיית בביה"ס הייתי מדבר איתך על השובבות שלך, שגרמה לך הרבה צרות בביה"ס, ותמיד היית אומר שמתוך כל הכיתה שהפריעה וצחקה, המורה הוציא דווקא אותך החוצה. אף פעם לא התייחסתי לזה ברצינות כי זה תירוץ די נדוש, אבל רק לאחר נפילתך ראיתי שבאמת תמיד היית המרכזי והבולט מכל הסובבים אותך, גם אם היית בשקט (מה שבד"כ לא היה קורה).

כשהגיעה תקופת הגיוס שלך והתלבטת לאן ללכת, באופן טבעי שמשתי לך כיועץ, והשיקול היחיד שהנחה אותי לגביך, היה בטחונך האישי. כל העצות שנתתי לך, גם אם לא אמרתי לך את זה, היו בהתאם לכך.

בסופו של דבר התגייסת והגעת לגבעתי, לא אסתיר שהיו לי חששות מאוד כבדים לגביך והתחלתי להרגיש מה זה "דאגה של אימהות".
בתחילה היית קצת שבו"ז אבל מה שהחזיק אותך היו החברים שלך בצבא שאותם כל כך אהבת. לאט לאט נכנס בך "הרעל" לוורידים וכמו שאמרת לי לאחר שקיבלת סיכת בר-אור מהמ"פ כי הגעת שני מכל הפלוגה שגם אם אתה לא רוצה המפקדים מכניסים לך את הרעל לוורידים ואתה נהיה מורעל.
כל כך אהבת את המדים והכומתה הסגולה והיית מסתובב איתם בגאווה ברחובות ירושלים ביום שישי בצהריים, כדי לצוד את עיניהן של הבנות.
היינו מדברים הרבה בטלפון, היית מתקשר אלי מהצבא ואני אליך, והיית מספר לי הכל החל מהפעילות והעונשים שקיבלת וכלה בתחושות וברגשות שלך.

לא אשכח את אותו לילה "שהכרחת" אותי ללכת איתך לפאב ב-12 בלילה וישבנו ודיברנו עליך, על הצבא, על ההורים וכמובן על בנות עד השעה 3 לפנות בוקר כשכל הזמן בפאב העיניים שלך מחפשות ומסתכלות על הבחורות שהיו שם.

בשבת האחרונה שלך נתת לי כסף ובקשת שאקנה לך ג'ינס ליוויס שחור פחם מידה 40 ("שיהיה קצת גדול"), נעלי ספורט ווקמן. ישבנו ודיברנו ושאלת אותי לאן כדאי ללכת - לרובאית, מסייעת או הדרכה ועניתי לך שהכי כדאי לך זה להדרכה של טירונים משום שלפחות 8 חודשים תהיה
בטוח ולא תעלה ללבנון או לעזה.

לצערי הגורל רצה אחרת ועם כל הרצון שלי להגן ולשמור עליך באה המציאות וטפחה לי על הפנים. פחות מ-24 שעות לאחר השיחה שלנו שכבת בבי"ח סורוקה מחוסר הכרה, מונשם ועם פגיעה קטלנית בראש.
כל כך קיוויתי והתפללתי שתצא מזה, אך כנראה שהמלאכים והמלאכיות רצו אותך שם למעלה כדי שתצחק איתם, תעביר קטעים ותעשה תעלולי קלפים.
קשה היה לי להפרד ממך בביה"ח וקשה לי להפרד ממך גם עכשיו אך תמיד תהיה איתי ובליבי.

אני מצדיע לך אחי הקטן,

אוהב, דודי

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה