אלבום תמונות
אני לא יודע אם כולם יודעים, אבל חנן, עד הימים האחרונים ממש, הלך לבית הכנסת, הוא אהב את המסורת. אצל שנינו זה התחיל כילדים, אני ניתקתי מזה לפני הצבא, אבל חנן המשיך ללכת לבית הכנסת עם אביו, ואחרי פטירת האבא, זה נעשה עוד יותר חשוב לו.
לפני כל בחינה היה הולך לבית הכנסת, נהג ללכת לשם לפני משימות חשובות שעמדו לפניו.
בתקופת הילדות זה היה יותר משחק, יותר ענין של מסורת ושל רצון להיות "כמו כולם", או משהו כזה. אני זוכר שהיינו צמים ביום הכפורים, וכדי למנוע מעצמנו ללכת הביתה בהפסקת צהרים, ולהתפתות חס ושלום לשבור את הצום, היינו הולכים מבית הכנסת הספרדי, שנמצא במרכז קרית היובל, אל הצריף, פותחים את חדר ההנהגה, נכנסים פנימה, מורידים את כרכי "הארץ שלנו" וקוראים. היינו יושבים שם משעתיים-שלוש, עד שהתחיל תפילת נעילה בשעות אחרי הצהרים. קוראים בכרכים... זה היה בילוי קבע של יום כפור בצהריים - לבוא לחדר ההנהגה ולקרוא "בארץ שלנו". ותמיד היה זוכר, ומזכיר לי... תביא את המפתח, אל תשכח... זה היה חלק... כמו שבבוקר אומרים שחרית ובצהרים תהילים, אחרי כן הולכים לצריף לקרוא הארץ שלנו... חלק מהמסורת...