אלבום תמונות
והנה באחד מימי חשון, כשהעולם מצפה לגשמים, נכנס לדיר אחד הנחלאים. הוא קרא בשמי ולא נעניתי. קול הצאן הגועה ופועה החריש את אזני. הרגשתי בו כשקרב אלי וטפח על כתפי. לפני עמד בחור רחב כתפים, שבלוריתו הבלונדית בצבצה מתחת לכיפתו ושתי עיני תכלת טובות הציצו מתוך פניו.
- באתי לעזור לך לנצח על המקהלה הזאת - אמר מתוך צחוק.
- ברצון אקבל אותך לשותף - השיבותי לו.
בו ביום פתח בני בעבודה, כשאני עומד על גבו ומכון אותו. מעולם לא היה לי תלמיד טוב כמותו. כעבור כמה ימים נהג כדירן ותיק ורגיל. עומס היה המריצה מתוך זריזות ועליזות ופותח בשיר.
לאחר הפסח התחילה ההמלטה. יום יום יצאו לאוויר העולם טלאים, ובני דיו מלאות עבודה. מטפל הוא באמהות ובניהן ברוך וברחמים. יש והעניינים מסתבכים. אחת הכבשות קשתה ללדת. נסתבך הולד בבני מעיה ונאלצנו למשוך אותו מתוכה ולהוציאו. היתה זו בריה חמודה, טליה שכולה לבנה ופס חום על ראשה. רבצה הטליה ליד אמה ונחיריה הורודים רטטו קלות. אמה-יולדתה לקקה אותה אחת ושתים בלשונה וחדלה. תשושה היתה לחלוטין.
בערב, כשחזרתי מחדר התרבות, ראיתי אור בדיר. תמהתי. כשנכנסתי לדיר, ראיתי את בני יושב ליד גופתה של הכבשה המתה והטליה רובצת לרגליו. ידיו היו שעונות על ברכיו וראשו חבוי ביניהן.
- מה לך, בני? - שאלתי אותו.
לאט לאט נפתח פיו, והתחיל מספר לי.
- רואה אתה טליה זו - היא עכשיו יתומה. גם אני יתום. אמא היתה לי, יפה וחכמה, והיא נלקחה ממני, כמו הכבשה הזאת.
סיפר לי על אמו, שאהב אותה אהבה יתרה, והיא אף היא אהבה אותו. שיער בהיר היה לה, שגלש עד לכפות רגליה. בקטנותו רגיל היה להתחבא בו. כשגדל ראה אותה יוצאת במקלעת עבה, כעין כתר מלכות בראשה. את כל סודותיו גילה לה. ומה שלא גילה - ניחשה בעצמה. סמוך לגיוסו לצבא חלתה אמא חולי אנוש והלכה לעולמה.
כשפגשתי את בני למחרת, היה זה בני הרגיל של כל הימים. קראנו לטליה היתומה נעמה. בני הקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היה משקה חלב מתוך בקבוק שהשיג מבית התינוקות, מלטפה, מנקה את פרותה מאניצי קש. הטליה אף היא היתה כרוכה אחריו. רצה לקראתו, פועה מתוך שמחה ומלקקת כפותיו. ברבות הימים נגררה אחריו ככלבלב.
חלפו ימות הגשמים, והעולם כולו עמד ירוק ופורח. יצא העדר אל המרעה, והעשב ערב לחיכו. איני יודע היכן השיג בני חליל. נוהג היה לשבת על אבן ולחלל, והעדר פושט סביבו ומלחך את העשב.
פתאום שמע פעיה מרה של נעמה. כשהגיע אליה ראה, שנסתבכה בשירי גדרות תיל שהוטלו בשדה ועשבים עלו עליהם וכיסום. פרפרה נעמה ורצתה להשתחרר. משכה ברגלה ונסתבכה עוד יותר. כשבא בני וחילצה, ראה שרגלה האחת שמוטה ותלויה בריפיון, והיא גונחת ופועה מכאב. בערב חזר בני מן המרעה כשנעמה על כתפו וכולו מלא דאגה. "מה עושים?" שאל אותי, ובפי אין תשובה. לא יכולתי להגיד לו: "תשאיר אותה כמות שהיא". בני בשום אופן לא הסכים שנעמה תישאר בעלת מום. עצה בדוקה יכול היה לקבל רק מאת רופא הבהמות שבמושב הקרוב. אבל רופא זה כל היום מטלטל את עצמו בדרכים, עובר ממשק למשק, ורק בערבים אתה מוצאו בבית. ובערבים אין איש יוצא משער המשק בגלל הסכנה. מה נדהמתי, שכעבור שעה קלה ראיתי את בני לבוש מדי צבא ו"עוזי" על כתפו, עומד בפתח חדרי ומודיע לי: "אני הולך עם נעמה אל הרופא".
- ברגל?
- כן, אין תחבורה והטרקטור בשדה.
- ונעמה?
- אעמסנה על כתפי.
עם בני אין אתה יכול להתוכח. ראיתי אותו יוצא משער המשק ונעמה על כתפו.
היכן לן אותו לילה, איני יודע. למחרת בהשכמה הגיע בטרמפ שנזדמן לו אל המשק ופניו צוהלות. נעמה, רגלה היתה חבושה בסד. הרופא אמר, שאין זו אלא נקיעה קלה ויד סיכוי שתחלים במהרה. מאז הכפיל לה את מסירותו, הלין אותה ליד דלת חדרו על מחצלת שפרש תחתיה, היה מביא לה את מזונה, עד שחזרה לאיתנה ושוב היתה פוסעת אחריו בריצה קלה.