הכוח של 'פוזה' התקרב בהסתר עד למרחק של כ- 70 מ' מהיעד ואז התגלה, משום שהערפל נמוג והשחר עלה. הלוחמים פתחו בריצה לעבר תל נבי-סמואל ומצאו עצמם לפתע חשופים לגמרי. בכפר התקבצו ערבים רבים, אשר קולות הקרב הלילי הזעיקו אותם. הפלוגה המשיכה להתקדם, תוך-כדי היצמדות לטרסות, והתקרבה מאד למסגד, כאשר לפתע הורה יעקב זהבי, הרץ של ‘פוזה', לסגת. את הפקודה נתן 'פוזה', שנפצע, והורה למפקדים לבצע נסיגה מסודרת ככל האפשר. שתי הפלוגות האחרות חיפו על הנסיגה, אשר התנהלה תחת ירי בלתי פוסק, שהפריע לסחיבת הפצועים.
זהבי לקח את פוזה על גבו, רץ עימו מספר מטרים, ואז נפגע ברגלו ושניהם נפלו. המפקדים המשיכו לחפות על הנסיגה. אנשי הפלוגה תפסו מחסות והסמ"פ גניגר, שלקח את הפיקוד, לא הצליח להשתלט על אי-הסדר ששרר במקום. מאיר זורע (‘זרו’), שנילווה לפלוגה כמשקיף, העריך כי בכפר היו שתי כיתות מחזיקות בשני מקלעים, לפיכך הציע לגניגר לתקוף את הכפר עם שתי מחלקות, כשמחלקה שלישית משמשת כרתק. גניגר התקשה לקבל החלטה (בעיקר משום שלא היה לו מענה למקלעים במיסגד), ומכיוון שלא היה לו קשר עם המג"ד, שלח את ‘זרו’ אל מ"פ ג' להתקשר משם עם המג"ד. טבנקין הורה לפלוגה ב' לסגת, בחיפוי פלוגה ג'. כאשר חזר 'זרו' למסור את ההוראה, גילה כי פלוגה ב' כבר החלה לסגת! גניגר לא היה במקום, משום שיצא לבקש סיוע מפלוגה א', שנמצאה בבית-איכסא. את הפיקוד נטל רפאל שפר, סמ"מ, שניהל את הנסיגה לאורך הואדי לכיוון בית-איכסא. הנסיגה התנהלה תחת אש, שגרמה לנפגעים נוספים. באותן שעתיים ניהלה פלוגה ג' חילופי-אש על מנת להקל על הנסיגה.
גניגר עצמו מעיד כי נתן הוראה להשאיר את ההרוגים ולחלץ רק את הפצועים. נשיאת הפצועים התבצעה בתנאים קשים, תוך כדי ריצה על הטראסות, דבר שרק הזיק להם. גם לא מעטים מבין הסוחבים נפצעו. מאחר שאף סיוע לא בא למולם, נאלצו לשאת את הפצועים עד לכביש הראשי, מרחק של כ- 4 ק”מ. איש לא ברח והנסיגה התנהלה באופן מסודר, על אף התנאים הקשים: לאורך מספר קילומטרים בין סלעים.
הוחלט לנסות ולהפעיל משוריינים לעזרת פלוגות ב' ו-ג', אך הניסיון נכשל, משום שבתחילת דרכם הם נתקלו בערוץ ואדי בלתי עביר, חזרו לכביש הראשי ומשם נסעו למעלה-החמישה. פרי קיבל הוראה לנסוע בעיקוף גדול, דרך הראדאר ובידו. שני משוריינים ובהם 19 איש קיבלו הוראה להתקדם לכיוון הצטלבות בידו ונבי-סמואל, אך כאשר הגיעו לקירבת הראדאר, נתקל אחד המשוריינים במחסום אבנים ונתקע. אש כבדה ניתכה עליהם (ייתכן שגם בריטים ממחנה הראדאר ירו עליהם). המשוריין השני, בו נהג גבריאל רפופורט (‘גברוש’), עקף ופרץ את המחסום, התקדם - עד שנתקל במחסום הבא, ואותו לא הצליח לפרוץ. אנשים במשוריינים החלו להיפגע, והקשר ביניהם ניתק. לאחר כשעתיים הצליח המשוריין של פרי וגברוש להיחלץ ולסגת לאחור. כאשר הגיעו לקרבת המשוריין הראשון, העבירו אליו את הנפגעים וביחד המשיכו בתנועת איטית לעבר קריית-ענבים. בדרכם נתקלו במשוריין התקוע ובו ה'דויד'קה'. פרי הורה לאנשיו לסגת ברגל לקריית-ענבים.
עם אור היום, היה המצב כזה: פלוגת ‘פוזה’ נמצאה בנסיגה מבוהלת לבית-איכסא; פלוגת בן-ארי מחפה על הנסיגה ונלחצת מכיוון בידו; שני משוריינים תקועים תחת אש קטלנית ליד הראדאר, ושני משוריינים אחרים, בפיקוד מיכה פרי, מנסים לחפות עליהם.
המג"ד טבנקין הציב חוליית מקלע בחירבת נאזים,בפיקוד רפי מלץ, לכיוון קוביבה, כדי לסייע למשוריינים התקועים, אך החוליה מצאה עצמה תחת אש ורק אחד מתוכה הצליח לסגת חי.
הסמג"ד נרקיס היה עסוק בהכנת שיירה עמוסת חומרי ביצורים, שנועדה להגיע לנבי-סמואל לאחר כיבושה. כאשר נתקעו המשוריינים, שלח את מחלקתו של יוסף יהלום לשטח והם אמנם תפסו עמדות וחיפו על נסיגת אנשי המשוריינים.
פרי נסוג עם שני המשוריינים השלמים, ושני המשוריינים התקועים ניהלו עדיין קרב-אש מטווח קרוב, דרך האשנבים. משוריין אחד לא יכול לסגת, משום שהשני חסם את דרכו, ואילו את המשוריין התקוע לא ניתן לפוצץ, מחשש שההתפוצצות תפגע גם במשוריין הראשון. בסופו של דבר נתנו שני מפקדי המשוריינים פקודת נסיגה, אך רק ארבעה הצליחו להגיע למעלה-החמישה. מחלקה שנשלחה ממעלה-החמישה הותקפה גם היא מהראדאר בעת שנעה.
הפעולה הסתיימה בכישלון חמור ובאבידות כבדות: 38 הרוגים ו- 40 פצועים. 15 מן ההרוגים נפלו בקרב על המשוריינים וייתרם בגיזרת בית-איכסא ונבי-סמואל. הגדוד איבד כמעט פלוגה שלמה והכישלון אילץ לפנות גם את הכפרים בידו ובית צוריק, ובהמשך גם את שכונת שועפאט.
הנפגעים נותרו בשטח ואנשי ההגנה ביקשו מהבריטים לחלץ את הגופות, שהונחו באסם של קריית-ענבים ושם זוהו.